לך לך
רקע
הפרשה מספרת את סיפורו של אברהם אבינו (שבתחילת הדרך נקרא אברם), יציאתו מבית אביו, הירידה לארץ מצרים והיציאה משם ברכוש גדול. הפרשה ממשיכה ומספרת את סיפור חטיפתו של לוט ואת הדרך שבה אברהם יוצא להגנתו. ובהמשך – סיפור לידתו של יצחק.
אברהם היה אדם סקרן, הוא למד וחקר את הכוכבים, את הסביבה, את הקצב שבו מתקדם הזמן. הוא חשב מעבר לגבולות של החברה שבה הוא חי, הוא העז לצאת ולהתריס (כשהוא מצא לנכון) מול הנורמות של החברה. הוא היה אדם נדיב מאוד ורב חסד, הוא עזר להרבה אנשים: הכניס אורחים בקלות לביתו, לימד אחרים, השפיע, ומצד שני הוא ידע גם להשתמש בעורמה, לא תמיד להגיד את כל האמת ישר בפנים, אלא ליצור מצב שהצד השני יבין וירצה בטובתו. כאשר הוא יורד למצרים עם שרה, הוא יודע שאם פרעה יבין ששרה היא אשתו הוא יהרוג אותו על מנת לקחת את שרה לעצמו, אז הוא אומר לה להגיד שהיא אחותו. זה לא היה ממש שקר כי היא הייתה בת אחיו ויכולה להיחשב כאחותו, אבל זה לא העניין. המיקוד הוא על היכולת שלו לצאת מורווח ובכבוד – מבלי לפגוע באיש – גם כשהמצב לא נראה לטובתו.
התובנה היא: שכאשר אנחנו נמצאים בקונפליקט עם אדם אחר, כדאי שניתן לו הרגשה שהוא בסדר, נגרום לו להבין לבד איפה הוא טעה ובו זמנית ננסה ליצור מצב שהוא יהיה לצדנו (פרעה שלח – בסופו של דבר – את אברהם עם רכוש גדול ממצרים).
צא, חפש ותמצא מי אתה!
הקריאה בפרשה מעוררת את המוטיבציה ומזכירה לנו: מה אנחנו עושים כאן… מה מייחד אותנו, במה אנחנו הכי טובים. ״…לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך״ (בראשית, י"ב, א'), או במילים אחרות: תתקדם, צא מעצמך, מהמנהגים שלך, מההרגלים שלך, תסכים להשתנות, תחפש ותמצא מי אתה! היום, בדור שלנו, כשכל האפשרויות פתוחות וקל להסתובב בעולם, פשוט יותר ללמוד ולחקור והציווי הזה מקבל משנה תוקף.
התערבות כן או לא?
כאשר אברהם ולוט מגיעים לארץ, הם נפרדים, לוט מתיישב בכיכר הירדן, בסדום, ואברהם נשאר בארץ כנען. כאשר לוט נלקח בשבי אברהם יוצא להגן עליו. זה לא מובן מאליו: כל אחד מהם נמצא במקום אחר בארץ, אברהם לא חייב להתערב, אבל הוא כן. הוא יוצא למלחמה בשביל לוט.
כמה פעמים יצא לנו לראות מצב שהוא לא לרוחנו אבל לא התערבנו. כמה פעמים רצינו לשנות אבל העדפנו לשבת בפינה שלנו…
הפרשה מייעצת, לקום ולעשות גם למען האחר והכלל.
גורל זה דבר סופי ומוחלט, או אולי אפשר לשנות?
הדבר האחרון ואולי החשוב ביותר בפרשה הוא האמונה של אברהם שהגורל הוא לא סוף פסוק. אברהם מבין ורואה (באסטרולוגיה ובכלים אחרים) שהוא יישאר ערירי, בלי ילדים – "…מה תיתן לי ואנוכי הולך ערירי…" (בראשית, ט"ו, ב'). הוא לא מקבל עליו את הדין ואת הגזרה, הוא פועל ומתפלל כדי לשנות את המצב ואכן בסופו של דבר הוא מתבשר על הולדת יצחק. אפשר להבין: שכאשר האדם עוזר לעצמו הוא מקבל עזרה מבחוץ. צריך להאמין שגם כאשר המצב נראה סופי ומוחלט, ברגע שנעזור לעצמנו, נתחבר לאמת הפנימית שלנו, נבקש עזרה מבחוץ, נחליט החלטות, נעשה מדיטציה או נתפלל – דברים ישתנו.
כשקמים לעשות מעשה, מקבלים עזרה, אבל זה צריך להתחיל מבפנים.
אדם שנולד בפרשה, יהיה אדם שמתמודד עם שינויים בחייו, בעל אומץ, ויכולת הנהגה. אדם שיש בו חסד ורצון לעזור לאחרים.
שבת שלום